מה מגלה הפער בין המחאה נגד הרפורמה המשפטית לבין השתיקה בזמן המלחמה?

מושגי יסוד בקצרה

חוקה היא מערכת כללי יסוד שמגדירה את מבנה השלטון, סמכויותיו וזכויות היסוד; חוקתנות היא התפיסה שלפיה גם רוב פוליטי ומוסדות שלטון מוגבלים על ידי כללים אלה. בהקשר של המאמר, המושג מסייע להבין כיצד כללי יסוד, בתי משפט וחוקי יסוד יכולים להגביל כוח ולייצב מחלוקת פוליטית.

מה המאמר מצא או טוען בפועל?

המאמר מחבר בין שני אירועים: המשבר סביב הרפורמה המשפטית בתשעת החודשים הראשונים של 2023, ומיעוט הפעילות המחאתית לאחר פרוץ מלחמת ישראל-עזה ב־7 באוקטובר. השאלה המרכזית היא מדוע תנועה שהתגייסה בעוצמה בשם שלטון החוק וזכויות הפרט כמעט לא התגייסה כאשר ערכים דומים הועמדו למבחן בזמן המלחמה.

המאמר טוען שהפער אינו מוסבר רק בדינמיקה של מלחמה, אלא גם במתח שבין זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המחאה נגד הרפורמה השתמשה בערכים ליברליים אוניברסליים כדי להשיג תמיכה רחבה, אך בכך עקפה בדרך כלל סוגיות כמו הכיבוש ואי־השוויון של אזרחים פלסטינים בישראל. לכן אזרחים ערבים רבים ראו במחאה עניין יהודי פנימי, וכאשר צעדי דיכוי לאחר המלחמה פגעו בעיקר בהם, התנועה לא התגייסה להגנתם.

המאמר מצביע גם על שינוי בעמדות ציבוריות בזמן המלחמה: בסקרים שצוטטו בו, התמיכה בהבטחת חופש ביטוי גם למי שמדבר נגד המדינה ירדה מ־67% ביולי ל־54% בנובמבר; בסקר Pew שנערך במרץ-אפריל 2024, 59% מן הישראלים תמכו בצנזור פוסטים המביעים אהדה לאזרחים בעזה, ו־50% תמכו בצנזור ביקורת על פעולות הממשלה במלחמה. המסקנה היא שהניסיון להציג את המחאה כא-פוליטית אולי סייע לבלום את הרפורמה, אך לא יצר בסיס ליברלי עמוק ועמיד.

מה המאמר בודק?

הממצא המרכזי הוא שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית הציבה ערכים ליברליים כמו שלטון החוק, הפרדת רשויות וזכויות אדם, אך עשתה זאת באופן שלא תמיד כלל את שאלות הכיבוש, האזרחות הערבית והשוויון המהותי.

אדם שנער, פרופסור למשפטים באוניברסיטת רייכמן, משווה בין התגובה המשפטית והאזרחית לרפורמה המשפטית של 2023 לבין התגובה למלחמת עזה אחרי 7 באוקטובר.

המאמר פורסם ב-German Law Journal, והוא שואל מדוע תנועת מחאה רחבה כל כך כמעט לא הפכה להתגייסות אזרחית מקבילה כאשר צעדים של המדינה פגעו בעיקר בפלסטינים ובאזרחים ערבים בישראל.

מה היתה עוצמת המחאה נגד הרפורמה?

המאמר מתאר את המחאה נגד הרפורמה המשפטית כאחת ההתארגנויות האזרחיות הגדולות ביותר בתולדות ישראל.

המחאה כללה הפגנות, חסימות, שביתות, פעילות של אנשי אקדמיה, סטודנטים, הייטק, איגודי עובדים וארגונים חדשים שקמו במיוחד כדי להיאבק בשינוי המשטרי.

לפי שנער, המחאה הצליחה לעכב ולצמצם את הרפורמה, אך היא התמקדה בעיקר בכללי המשחק המוסדיים ולא תמיד בשאלה מי נהנה בפועל מהגנתם.

למה האזרחים הערבים כמעט לא היו חלק מהמחאה?

המאמר טוען שחלק מהאזרחים הערבים ראו במחאה מאבק יהודי פנימי שלא נגע מספיק בחוויות ההדרה שלהם.

כאשר המחאה דיברה על שלטון החוק ושוויון בלי לעסוק בכיבוש, באפליה ובמעמד הערבים בישראל, היא התקשתה להפוך למאבק ליברלי משותף.

הטענה אינה שהמחאה היתה חסרת ערך, אלא שהיא נשענה על שפה אוניברסלית שחלק מן הקבוצות המוחלשות לא זיהו בה הגנה ממשית על זכויותיהן.

מה השתנה אחרי 7 באוקטובר?

אחרי פרוץ המלחמה, צעדים שונים של המדינה פגעו בחופש ביטוי, במחאה, בתנאי מעצר ובזכויות של פלסטינים ואזרחים ערבים.

שנער מצביע על כך שהתגובה הציבורית והמשפטית לצעדים האלה היתה מוגבלת יותר מן התגובה לרפורמה המשפטית, גם כאשר אותם ערכים של שלטון החוק וזכויות אדם עמדו על הפרק.

הפער הזה מוביל את המאמר למסקנה שהתגייסות ליברלית שאינה כוללת באופן עקבי מיעוטים וזכויותיהם מתקשה להחזיק מעמד בזמן חירום.

מה השאלה הדמוקרטית שנותרת פתוחה?

השאלה שנותרת פתוחה היא האם המחנה הליברלי בישראל יכול לעבור מהגנה על מוסדות להגנה עקבית על זכויות ושוויון לכלל הקבוצות.

אם שלטון החוק נתפס בעיקר כמנגנון להגבלת הממשלה ביחס ליהודים ליברלים, ולא כעיקרון שמגן גם על פלסטינים ואזרחים ערבים, הוא מאבד חלק מן הכוח הדמוקרטי שלו.

לכן המאמר מציע לראות במאבק נגד הרפורמה לא סוף פסוק, אלא מבחן ראשון בדרך לבניית מחויבות ליברלית עמוקה יותר.